Manufacturing

ברביעי באוגוסט חזרתי עם משפחתי לארץ, לאחר שנתיים של פוסט דוקטורט באוניברסיטת לסטר (Leicester) באנגליה, במימון הקרן הלאומית למדעים (ISF). משדה התעופה נשלחנו לבידוד במלון דן פנורמה בתל אביב, שאכלס בעיקר עולים חדשים (מרבית השבים לארץ שוכנו במלונות אחרים ברחבי הארץ: ירושלים, תל אביב, חיפה וים המלח). מכיוון שאנו משפחה, קיבלנו שני חדרים עם דלת מקשרת, אחד לנו ואחד לבנותינו. בהתאמה, גם זכינו לשתי מרפסות, שמהן יכולתי להשקיף על המבודדים.ות האחרים.ות שחלקו איתי את החוויה.

​

במהלך ימי הבידוד הראשונים, נוצר קשר ביני לבין דולי, אישה מבוגרת ששוכנה שתי קומות מעלינו ושהמרפסת שלה השקיפה על שלנו. דולי נהגה לצאת למרפסת בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, טרם השמש סנוורה בעיניים, ותמיד שמחה לראות את בנותיי. התחלתי לדבר איתה כדי להעביר את הזמן, וגיליתי את סיפור חייה המרתק. התרשמתי במיוחד מעוז רוחה, שניכר בהחלטה להגר לישראל לבדה בגיל 78. השיחות התארכו והעמיקו, וביקשתי את רשותה לצלם אותה ולהעלות על הכתב את שסיפרה. ללא מחשבה מעמיקה, העליתי את הסיפור שלה לדף הפייסבוק שלי. בעקבות התגובות החמות להן זכה הפוסט, ניצתה בי המחשבה להמשיך ולראיין מבודדים.ות נוספים.ות במרפסות סביבי. לא הצלחתי להתרכז בעבודה שהבאתי עמי והייתי זקוקה למשהו שימלא את יומי ויפיג את השעמום. כך, ללא כוונה תחילה, נוצר לו פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן (אתנוגרפיה-בידוד-דן). הסיפורים הצטברו והחלטתי לייצר 14 פרקים, כמספר ימי הבידוד. שלושה דברים סיקרנו אותי במיוחד: מדוע החליטו עולים.ות להגיע לארץ דווקא בתקופה של מגפה עולמית? איך חוו את הקורונה במקום מגוריהם? וכיצד הם חווים את הבידוד?

​

אז הנה לפניכם.ן 14 סיפורי הבידוד. מקווה שתמצאו אותם מעניינים.