פרוייקט ה-#אתנוגרפבידודן

#האתנוגרפבידודן, פרק 10: תומר, בן 26.5, גר בניו יורק, מתל אביב במקור.
השיחה התקיימה בעברית
כשצעקתי לתומר והסברתי לו על הפרויקט, הוא צעק חזרה "עזבי, אין לי שום דבר מעניין להגיד. הסיפור שלי בכלל לא מעניין". אמרתי לו שאין דבר כזה, אנשים מעניינים וכל סיפור הוא מעניין. ביקשתי את רשותו להתקשר אליו לחדר, ויצא שדיברנו כמעט שעה ומילאתי דפים על גבי דפים של השיחה בנינו. בסוף אפילו תומר הודה שזה "פרויקט מדליק". מפאת השיחה המאוד ארוכה, לא אוכל להביא את כל תוכנה, עם תומר הסליחה.
תומר הוא דוקטורנט לביולוגיה חישובית בקורנל. הוא נולד וגדל בתל אביב בבית שהוא מגדיר, "דתי מודרני עם אווירה ליברלית אינטלקטואלית, דתיות לייבוביצ'יאנית (לייבוביץ') שבסיסה תפיסה הומניסטית". אימא מורה ואבא מהנדס. את התואר הראשון במתמטיקה ופיזיקה סיים כשהיה בתיכון (!). את התואר השני השלים באוניברסיטת בר אילן במהלך הצבא, וכך מיד לאחריו מצא עצמו בקורנל, ניו יורק. הוא מסיים השנה את שנתו השלישית. בדרך-כלל תומר מגיע לארץ לביקור משפחתי כל שלושה חודשים, אבל פעמיים כבר ביטל בגלל הקורונה. "ואני יש לי אימא טוניסאית, אני לא יכול לא לבוא אז הפעם באתי לחודשיים וחצי".
המעבדה שלו נמצאת בבית הספר לרפואה בקורנל והוא עובד בצמוד לבית החולים. בתקופת הקורונה חלק מהמעבדה הוסב למחקר בתחום וחלק נסגר. מכיוון שהוא תאורטיקן (עוסק באנליזה ולא בעבודה "רטובה") ויכול לעשות את העבודה שלו מהבית, הוא עבר ל-12 שבועות של הסגר, שבהם לא יצא מפתח ביתו אפילו לא פעם אחת. לדבריו, רופאים בבית החולים סיפרו סיפורי זוועות על אנשים שמגיעים לבית החולים ומתמוטטים במסדרונות, עוד לפני שמצליחים להגיע ולטפל בהם. באוניברסיטה אף פינו את כל הסטודנטים מהמעונות, כדי שיהיו חדרים לרופאים שנמצאים בתורנויות אינסופיות. מאז תחילת הסגר, מצב התחלואה התמתן במעט.

האם הוא מצליח לעבוד מהבידוד? "כן, האחים שלי הביאו לי מסך ענקי. החייל מפיקוד העורף אמר שזה הדבר הכי הזוי שמישהו פה במלון קיבל לבידוד אבל אני לא יכול לעצור את העבודה אז סידרתי לי בחדר כל מה שאני צריך ואני גם עובד עדיין על שעון ניו-יורק. קם ב15:00 ועובד עד השעות הקטנות של הלילה".
איך ההורים מרגישים לגבי זה שאתה בחו"ל? "אימא שלי היא טוניסאית חמה ואוהבת, במעבדה כבר רגילים שמה שמעניין אותה זה לראות אותי אוכל. תכלס, על זה את צריכה לעשות מחקר-אבא שלי לא קר או קשוח אבל על פניו נראה שהוא מפגין פחות רגשות כלפי חוץ, בעוד שאימא שלי יותר אמוציונלית כלפי חוץ. מה שמעניין זה שכל פעם שאני מבקר בבית הכנסת בארץ אז חברים שלי וגם חברים של אבא שלי אמרו לי שאבא שלי משתגע מזה שאני בחו"ל. הוא מפחד שאני אמצא אישה אמריקאית ולא אחזור לארץ. אבא שלי אוכל סרטים מזה ואני מאוד קשור להורים שלי. בעבר זה לא היה שיקול מבחינתי-האם לחזור לארץ בגלל ההורים אבל בתקופה האחרונה וגם בגלל הקורונה אני מתחיל להבין שילד להורים שלו זה כן שיקול. אני מבין שברמה המוסרית הבסיסית זה שיקול חשוב. אימא שלי גם נדבקה בקורונה והייתה מאושפזת בבית חולים ואני טיפסתי על הקירות מדאגה. זו הייתה תקופה הזויה-אני בבית חולים עושה מחקר על קורונה ואימא שלי מאושפזת בבית החולים עם קורונה".
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? "כשהייתי בן 21-22, המפקד שלי בצבא אמר לי שלא נראה לו שהחלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אז אמרתי לו שגם בגיל 40 אני לא אדע. בתפיסה שלי, יש לי תכנית לעתיד אבל היא גם פתוחה לשינויים. אני חושב אולי על לסיים את הדוקטורט בעוד שנתיים, ואז ללכת ללמוד רפואה ארבע שנים במטרה להיות רופא חוקר. בכלל, אני רוצה ללמוד כל החיים שלי. איזו אלטרנטיבה טובה יותר יש? מה המטרה בחיים? לעשות כסף? אני מעדיף לעשות מוח".