פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן לא לווה במחשבה מעמיקה או כוונה מראש, אך הוא ששמר עלי שפויה במהלך הבידוד. זו הייתה התרפיה שלי בבידוד, שאפשרה לי "לצאת מחוץ לעצמי" במיוחד בשעות היום, שבהן הביטוי "הקירות סוגרים עלי" קיבל משמעות מילולית. קל מאוד להיכנס לדיכאון מתחושת הכליאות במרחב. חוויתי ימים מורכבים רגשית, כאלו שבהם את רק רוצה להתחפר מתחת לשמיכה או לקפוץ מהקומה התשיעית. 

הפרויקט יצר לי לאורך היום עוגנים של ציפייה, שהעדרה היא אחת הסוגיות הקשות בבידוד – אין למה לחכות ואין במה להיאחז, כיוון שכל יום נראה בדיוק כמו קודמו. מעולם לא הייתה לי סבלנות מרובה למשחקי קופסה (אני אימא טובה יותר וקשובה יותר בשיחות מאשר בהפעלות), וה- #אתנוגרפבידודן נעשה למשחק הקופסה המשפחתי: "מצאי לי את המבודד.ת". הבנות, וגם שחר, חיפשו במרפסות וקראו לי בכל פעם כשזיהו מישהו או מישהי חדש.ה. הן לא באמת הבינו מה אני עושה ולמה אני מדברת עם א.נשים זרים.ות, ופטרו אותי ואת עצמן במבט  שאומר "טוב, אימא, לכי לך לעיסוקים ההזויים שלך".

 

לחזור לארץ לאחר שנתיים ולמצוא עצמך מבודדת במלון, הוא שילוב המציב אותך בפוזיציה לימינלית (סיפית) מיסודה, שבאנתרופולוגיה (תחת הניתוח של ון-גנפ את שלבי טקס המעבר) נהוג לראות בה שלב הטומן בחובו את האפשרות של תחושת אבדן זהות: את לא פה ולא שם. הייתי כביכול במקום מוכר, "בבית", אך גם לא לגמרי בו. במונחיו של האנתרופולוג ויקטור טרנר, את הופכת לישות לימינלית, הנתונה בין פוזיציות, אך מתוך המעורפלות יכולה להתפתח תחושת אחווה קהילתית (קומיוניטס) בין שותפייך ללימבו. פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן אפשר לי ליצור את האשליה שמתפתח כאן קומיוניטס שזר לא יבין, ולהעניק נופך אנושי לסיטואציה המדמה חוויית כליאה, המאיימת על אנושיותם של אנשים.

מדוע זו אשליה? כיוון שטרנר התייחס לקומיוניטס כשלב המייצר תחושת שוויון ושותפות בין החווים איתך את הסיטואציה, אך בין המבודדים אין באמת שותפות או שוויון. ראשית, משום שהאיסור לצאת מהחדר לא מאפשר מפגשים בין האנשים. שנית, כיוון שאפשר לזהות בקלות אי שוויון בין המבודדים: מי מבין.ה את השפה? למי יש אינטרנט נגיש? למי יש אמצעים כלכליים להזמין אוכל מבחוץ? למי יש משפחה/חברים שיכולים לשלוח פינוקים או מונית עם אקמול כשכואב לך הראש? אז שוויון אין, אבל אשליה רגעית יש, והשתדלתי ככל יכולתי להעביר חלק מהשפע שקיבלנו לאחרים במטרה ליצור חיבורים ותקשורת אנושית בסיטואציה באמת מורכבת.

​

את חלקכן אולי זה יפתיע אבל אני ביישנית, נבוכה בקלות, קשה לי בסיטואציות חדשות, "לא נעים לי" להטריח, להטריד, להכביד. לוקח לי זמן להרגיש בבית, אני חשדנית כלפי אנשים חדשים ולא נותנת אמון בקלות. אבל בכובע האנתרופולוגית ובעזרת פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן יכולתי לשכוח מכל אלו, להתגבר על המבוכה והביישנות ולהתחיל לתקשר עם אנשים. וא.נשים מעניינים אותי. אני יכולה להתבונן בהם שעות. זה התחיל כנראה מחדר האוכל בקיבוץ, שבו למדתי מהר את חשיבותו של המיקום בשולחן האוכל; לתפוס את הכיסא המופנה אל מי שנכנס לחדר האוכל ולא חלילה להישאר עם הגב לדלת הכניסה. יש שיאמרו שזו החטטנות והרכלנות הקהילתית, אצלי זה תמיד היה מתוך עניין ומתוך סקרנות עמוקה באנשים. להתבונן בהם ולספר לעצמי בראש סיפור עליהם, על הלבוש שלהם, על הבעות הפנים שלהם, על האינטראקציות שלהם עם אחרים.ות.