פרוייקט ה-#אתנוגרפבידודן

#האתנוגרפבידודן, פרק 14: יעלה, 40, אנתרופולוגית, ישראל
כאפילוג, מעט מהסיפור שלי השלוב בהתבוננות רפלקסיבית על חווית הבידוד ועל מקומה של האנתרופולוגיה בזהות שלי.
אחרי שנתיים של פוסט-דוקטורט בלסטר, אנגליה, המשפחה ואני חוזרים לארץ. בגיל ארבעים חוזרים לגור עם ההורים, עד שיהיו לשנינו משכורות שיחזיקו אותנו בכבוד במקום אחר. זו לא החלטה קלה או פשוטה, אבל אנחנו אסירי תודה שיש מי שמקבלים אותנו בזרועות פתוחות בתקופת משבר כזו.
חזרה לארץ היא עניין מורכב, במיוחד בתקופה של מגפה עולמית. בשדה התעופה, הנטוש כמעט לגמרי, הספקנו להתמרפק עם אחי וגיסי שבאו לקחת את המזוודות שלנו טרם הנסיעה למלון. עם ההורים ועם המשפחה המורחבת לא נפגשנו. אימא שלי אמרה שזה מזכיר לה את ההגעה שלה ושל אבא לארץ, אחרי שנתיים של שליחות מטעם הסוכנות היהודית בריצ'מונד, וירג'יניה. בשנת 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, הם חזרו לארץ, שני צעירים – היא בת 24 והוא בן 26 – עם אחי הבכור שהיה בן חודשיים. הם עזבו את הקיבוץ טרם יצאו לשליחות כי הקיבוץ סירב לאשר להם לצאת לחו"ל. בשיחת הקיבוץ אמרו להם "חדי רוצה לעשות קריירה בחו"ל בגלל זה הם נוסעים. אי אפשר לאשר להם, מי יעבוד בגני הילדים?" אז הם החליטו לעזוב את הקיבוץ ולנסוע להרפתקה בחו"ל. עם תום השליחות הם היו אמורים לחזור לחיפה, מקום הולדתו של אבי, אבל בגלל המלחמה, האפלת שדה התעופה ותינוק בן חודשיים, הקיבוץ קיבל אותם "עד יעבור זעם" ומאז הזעם נשאר וגם הם. האם גורלי יהיה זהה?

פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן לא לווה במחשבה מעמיקה או כוונה מראש, אך הוא ששמר עלי שפויה במהלך הבידוד. זו הייתה התרפיה שלי בבידוד, שאפשרה לי "לצאת מחוץ לעצמי" במיוחד בשעות היום, שבהן הביטוי "הקירות סוגרים עלי" קיבל משמעות מילולית. קל מאוד להיכנס לדיכאון מתחושת הכליאות במרחב. חוויתי ימים מורכבים רגשית, כאלו שבהם את רק רוצה להתחפר מתחת לשמיכה או לקפוץ מהקומה התשיעית.
הפרויקט יצר לי לאורך היום עוגנים של ציפייה, שהעדרה היא אחת הסוגיות הקשות בבידוד – אין למה לחכות ואין במה להיאחז, כיוון שכל יום נראה בדיוק כמו קודמו. מעולם לא הייתה לי סבלנות מרובה למשחקי קופסה (אני אימא טובה יותר וקשובה יותר בשיחות מאשר בהפעלות), וה- #אתנוגרפבידודן נעשה למשחק הקופסה המשפחתי: "מצאי לי את המבודד.ת". הבנות, וגם שחר, חיפשו במרפסות וקראו לי בכל פעם כשזיהו מישהו או מישהי חדש.ה. הן לא באמת הבינו מה אני עושה ולמה אני מדברת עם א.נשים זרים.ות, ופטרו אותי ואת עצמן במבט שאומר "טוב, אימא, לכי לך לעיסוקים ההזויים שלך".
לחזור לארץ לאחר שנתיים ולמצוא עצמך מבודדת במלון, הוא שילוב המציב אותך בפוזיציה לימינלית (סיפית) מיסודה, שבאנתרופולוגיה (תחת הניתוח של ון-גנפ את שלבי טקס המעבר) נהוג לראות בה שלב הטומן בחובו את האפשרות של תחושת אבדן זהות: את לא פה ולא שם. הייתי כביכול במקום מוכר, "בבית", אך גם לא לגמרי בו. במונחיו של האנתרופולוג ויקטור טרנר, את הופכת לישות לימינלית, הנתונה בין פוזיציות, אך מתוך המעורפלות יכולה להתפתח תחושת אחווה קהילתית (קומיוניטס) בין שותפייך ללימבו. פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן אפשר לי ליצור את האשליה שמתפתח כאן קומיוניטס שזר לא יבין, ולהעניק נופך אנושי לסיטואציה המדמה חוויית כליאה, המאיימת על אנושיותם של אנשים.
מדוע זו אשליה? כיוון שטרנר התייחס לקומיוניטס כשלב המייצר תחושת שוויון ושותפות בין החווים איתך את הסיטואציה, אך בין המבודדים אין באמת שותפות או שוויון. ראשית, משום שהאיסור לצאת מהחדר לא מאפשר מפגשים בין האנשים. שנית, כיוון שאפשר לזהות בקלות אי שוויון בין המבודדים: מי מבין.ה את השפה? למי יש אינטרנט נגיש? למי יש אמצעים כלכליים להזמין אוכל מבחוץ? למי יש משפחה/חברים שיכולים לשלוח פינוקים או מונית עם אקמול כשכואב לך הראש? אז שוויון אין, אבל אשליה רגעית יש, והשתדלתי ככל יכולתי להעביר חלק מהשפע שקיבלנו לאחרים במטרה ליצור חיבורים ותקשורת אנושית בסיטואציה באמת מורכבת.
את חלקכן אולי זה יפתיע אבל אני ביישנית, נבוכה בקלות, קשה לי בסיטואציות חדשות, "לא נעים לי" להטריח, להטריד, להכביד. לוקח לי זמן להרגיש בבית, אני חשדנית כלפי אנשים חדשים ולא נותנת אמון בקלות. אבל בכובע האנתרופולוגית ובעזרת פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן יכולתי לשכוח מכל אלו, להתגבר על המבוכה והביישנות ולהתחיל לתקשר עם אנשים. וא.נשים מעניינים אותי. אני יכולה להתבונן בהם שעות. זה התחיל כנראה מחדר האוכל בקיבוץ, שבו למדתי מהר את חשיבותו של המיקום בשולחן האוכל; לתפוס את הכיסא המופנה אל מי שנכנס לחדר האוכל ולא חלילה להישאר עם הגב לדלת הכניסה. יש שיאמרו שזו החטטנות והרכלנות הקהילתית, אצלי זה תמיד היה מתוך עניין ומתוך סקרנות עמוקה באנשים. להתבונן בהם ולספר לעצמי בראש סיפור עליהם, על הלבוש שלהם, על הבעות הפנים שלהם, על האינטראקציות שלהם עם אחרים.ות.

העלאת הסיפורים לפייסבוק תחילה (ולא ככתיבה של מחקר אקדמי), העלתה שאלות בעניין הנגשת חומרים אנתרופולוגיים לציבור הרחב. למשל, מדוע פוסטים מסוימים מקבלים תהודה רחבה מאחרים? האם זהו האלגוריתם של פייסבוק או שמא התוכן הכתוב? איזה סיפור מושך תגובות רבות יותר ומדוע? האם התוספת הוויזואלית (הצילום) משפיעה על האופן שבו הסיפור מתקבל בקרב הקוראים והקוראות? כיצד הקריאה של המבודדים.ות את הפוסטים עליהם משפיעה על האופן שבו הם מספרים את סיפורם? (קיבלתי בקשות לעריכה בדיעבד ושיחות טלפון עם תוספות ותיקונים טרם פרסום הפוסט). שאלות אלו מצטרפות לתחושה שהפרויקט יצר קהילה אד-הוק של קוראים.ות ועוקבים.ות שלא רק הגיבו על הסיפורים השונים, אלא גם טוו רשת קשרים. למשל, זוג שקרא את הפוסטים והחליט לשלוח אוכל לאחת המשפחות בפרויקט; חברה שקישרה בין משפחה לנציג הקיבוץ שעתיד לקלוט אותם; חברה דוברת פורטוגזית שהציעה להיות בקשר עם העולים מברזיל; חברה אחרת שחיברה בין בת משפחתה שהייתה מבודדת במלון לביני כדי שאוכל לראיינה; חברה נוספת שקישרה ביני לבין מבודד במלון שהכירה, כדי שאעזור לו להתאקלם. בעקבות אחד הפוסטים קיבלתי אפילו בקשה לשידוך!
כאמור, הפרויקט לא לווה במחשבה תחילה, אך הציף את אחת השאלות המרכזיות שאנו מתמודדות עמן כאנתרופולוגיות בתקופת הקורונה: כיצד ניתן להתיק ולהתאים את כלי העבודה ואת המתודה המחקרית שלנו למצב המשברי החדש, המייצר הגבלות תנועה ושהות פיזית וממושכת בשדה המחקר. במילים אחרות, כיצד ניתן לייצר אתנוגרפיה קצרת טווח בעתות משבר ובתנאים מגבילים כמו בידוד. אני, כמו רבים אחרים, מצויה עדיין בתהליכי חשיבה ולמידה.
האנתרופולוג קליפורד גירץ כתב כי "ממצאים אתנוגרפיים אינם ממצאים מיוחסים, אלא ממצאים של מקרים פרטיים בלבד: עדות מעוד ארץ (...) לראות בהם משהו יותר מכך, הרי זה לסלף גם אותם". אך באותה נשימה כתב גם "עובדות קטנות מעידות על סוגיות גדולות, קריצות על אפיסטמולוגיה, ושדידת כבשים על מהפכה". בהתאמה, 14 סיפורי הבידוד הם רק עדות "מעוד ארץ", סיטואציה ייחודית, מעין קפסולת זמן של תקופה יוצאת דופן. הם אינם מעידים על החברה הישראלית-יהודית בכללותה ואף לא על ההרכב "המייצג" של המבודדים.ות במלון. יחד עם זו, המשתתפים.ות בפרויקט הם.ן חלק מהסיפור הרחב של החברה הישראלית-יהודית, כחברת מהגרים על פניה וגווניה השונים.
