איך זה לעבוד במלון בתקופת הקורונה? "בהתחלה היה קשוח, המלון אוכלס בחולי קורונה והם דווקא הסתובבו במלון חופשי. יכלו להיות במסדרון, שיחקו פינג-פונג, ירדו לחצר לעשן. אחרי זה המלון עבר לאכלס רק חוזרים מחו"ל ועכשיו כולם סגורים בחדרים שלהם. אבל עדיין זה כיף לראות אנשים ממקומות שונים בעולם ולשמוע שפות שונות, זה היה מעניין". מבחינת העובדים.ות עצמן.ם "כולם שמרו על העבודה שלהם, לא פיטרו אף אחד. חילקו אותנו לשני צוותים. הצוות הצהוב, כמוני, נמצא בקשר עם אנשים והצוות הירוק הוא מאחורי הקלעים-אלו שמכינים את האוכל ועוסקים בניקיון".

ביקשתי מיורי שיספר סיפור מעניין שחווה במהלך העבודה, והוא סיפר, "פגשתי את המדריך שלי מהשומר הצעיר מריו דה ז'נרו-מת'או- זה היה נחמד. דפקתי על הדלת ופתאום הוא פתח לי. זה היה מצחיק, החלפנו חוויות מהעבר, כמה הייתי גרוע בכדורגל".

איך ההורים התייחסו להחלטה שלך להגר לישראל? "אבא היה קצת עצוב, אבל הוא חזק נפשית. לאימא שלי היה קשה, היא עוד לא חתכה את חבל הטבור בנינו. בגללה גם לא יכולתי לעשות שנת שירות בישראל אחרי התיכון. רציתי לעשות שנת שירות בשומר הצעיר בקיבוץ אבל ידעתי שהיא לא תעמוד בזה. היא פחדה שבישראל אני אהפוך לסוציאליסט ולקומוניסט אז אמרתי לה 'אימא, אני כבר סוציאליסט'!"

איך אתה חווה את הישראליות? "בברזיל יש יותר אינדיבידואליזם. כאן, אם את מפילה את הארנק ברחוב, כולם יתכופפו לעזור לך לחפש. כולם פה הם חלק ממשפחה. נהג האוטובוס הוא הדוד שלך, מוכר הנקניקיות הוא כמו אח שלך. כשיש אזעקה, כולם נכנסים לבונקר, לאותו בונקר וזה מייצר תחושה של אחדות וקולקטיביות. בברזיל יש עדיין יותר אנוכיות. ברזיל דומה יותר לארה"ב מאשר ישראל."