שאלתי אותה למה החליטה לעלות דווקא עכשיו. "במילאנו הייתה התפרצות גדולה של קורונה, אנשים לא שומרים ולא נזהרים. הייתי בבית שלושה שבועות עם פריקה בכתף ולא העזתי ללכת לבית חולים. למזלי היו שכנים שהביאו לי אוכל. בנוסף, הקהילה היהודית מפוזרת ואין ממש קשר. נפגשים רק כשיש אירועים מיוחדים. אני הולכת לשול בשביל לנקות לפעמים את ספר התורה של אח של אבא שלי. הרבי (שהיה היחיד בסוד העניינים) אמר לי שעכשיו הוא ינקה אותו עבורי. יש גם הרבה מאוד ערבים והתחלתי להרגיש זרה ומפוחדת". אמרתי לה שגם פה בישראל יש הרבה ערבים אז היא ענתה "כן, אבל זה אחרת כי פה זה הבית שלי. ופה אנחנו אדוני הארץ, אנחנו המחליטים".

דולי לא נישאה ולא הביאה ילדים. החיים זימנו לה משוכות רבות. במשך כמה שנים עבדה במפעל ואז פוטרה. היא החליטה להפוך את כשרון התפירה שלה לעסק קטן והתפרנסה מעבודות תפירה קטנות. "החיים שלי לא היו פשוטים אבל תמיד רציתי לעשות בעצמי. הבנתי שאף אחד לא יכול לעזור לי, רק אני יכולה לעזור לעצמי ואני לא רוצה טובות של אף אחד. אין משיח ואף אחד לא מחכה לך. מה שתעשי בכוחות עצמך — זה מה שיהיה לך”.