#האתנוגרפבידודן, פרק 2: אנטולי, 33, אלכסנדר, 6. מסיביר, רוסיה. 

השיחה מתנהלת באנגלית שבורה.

אנטולי נמצא במלון עם אשתו ועם בנם אלכסנדר. מדוע הגיעו לארץ? רוצים לנסות לגור בישראל שנה, ואז להחליט אם נשארים בארץ או ממשיכים לארץ אחרת. ממלון דן ייקחו אותם לקיבוץ רביבים בדרום, כדי ללמוד עברית במסגרת "בית ראשון במולדת".

אנטולי בקושי מבין אותי ואני לצערי לא מבינה אותו, במיוחד כשהוא מתבל את השיחה במילים ברוסית, אך על אף התסכול הוא מצליח להגיד שהוא רוצה מאוד שנדבר, כי חשוב לו לתרגל את האנגלית: "עברית זה חשוב, אבל אנגלית תעזור לי להסתדר בכל מקום". אנטולי למד יחסי ציבור באוניברסיטה ברוסיה, אך מעולם לא עבד בתחום. באמריקה הוא היה פעמיים: בפעם הראשונה עבד כמציל בבריכה במיאמי, פלורידה, ואח"כ נסע עם אשתו לניו-יורק ועבד כרוכב אופניים המסיע אנשים בכרכרות בסנטרל-פארק.

שאלתי אותו על מצב הקורונה ברוסיה והוא אמר "ברוסיה יש קורונה אבל השלטון מסתיר את זה ואף אחד לא מאמין לאף אחד. יש חובה לעטות מסכה במקומות ציבוריים, אבל אף אחד לא עושה את זה". הוא לא מפחד מהקורונה בארץ וגם לא מהחום. בסיביר אמנם קר מאוד בחורף, אבל לדבריו בקיץ לפעמים חם אפילו יותר מבתל אביב.

מכיוון שכל השיחה אנטולי היה עסוק בלדאוג לאלכסנדר, שאלתי אותו אם הם לא משתגעים בבידוד, והתעניינתי לשמוע איך הוא מעביר את הזמן. הוא הרים לוח שח-מט ענק, וסיפור שכל היום הוא מלמד את אלכסנדר לשחק והם עושים טורנירים מבוקר ועד ליל. 

* השיחה הסתיימה כי אלכסנדר התחיל לזרוק חפצים על המרפסת שלמטה.